Imposing Western identity politics onto the Middle East is a formula for moral insanity.

Islamic homophobia is an issue that goes beyond terrorist groups like Hamas. While the Quran’s language regarding homosexual and bisexual behavior is somewhat ambiguous, the hadith, the canonical sayings and teachings of the Prophet Muhammad, contain many straightforward prohibitions. In practice, this results in the persecution of LGBT people in both official and extrajudicial ways throughout the Muslim world. LGBT Palestinians face extreme ostracism, sometimes fleeing as refugees or even being kidnapped and beheaded. The authorities also ban the activities of LGBT rights groups. And it isn’t just LGBT Palestinians being oppressed by Hamas in Gaza. Institutional sexism is also part and parcel of Sharia Law. Human rights researchers rank the Palestinian territories among the worst places in the world to be a woman. For Western activists ostensibly concerned about the oppression of marginalized groups to effectively support the continued rule of Hamas over Gaza (to the point that they would even deny Israel the right to self-defense against the terrorist organization) is hypocritical in the extreme.

Archive

ארכיון

מעסקת ג'יבריל ועד שחרור שליט, הלקח ההיסטורי ברור: ככל שישראל מתייחסת לחטיפות כאירוע אסטרטגי ומוכנה לשלם מחירים גבוהים, כך אויבינו מגבירים את המאמצים לחטוף

ב־1 בינואר 2020 שוחררו ממאסר סודקי אלמקת ואמל אבו־סלאח ("זקן האסירים הסורים"), שריגלו בישראל לטובת סוריה, בתמורה להגעת גופתו של זכריה באומל, שנפל בקרב סולטן־יעקוב ב־1982. אף שהשניים זכו – כמו משוחררי עסקאות אחרות – לכבוד ויקר מצד שונאינו, האירוע לא עורר ביקורת ציבורית משמעותית, ובצדק. העסקה הייתה סבירה: שני מרגלים מזדקנים וזוטרים תמורת הבאה לקבר ישראל של חלל צה"ל, וסיום סאגה ארוכה של סבל למשפחה ולעם.

עסקאות שכאלה, קטנות יחסית, עם רציונל ברור ותמורת מחיר סביר, נעשו לא מעט בהיסטוריה של מדינת ישראל. חלקן אפילו אחרי מבצעים שבהם צה"ל חטף בעצמו חיילי אויב כדי להגיע לעסקה, כמו ב"מבצע ארגז" של סיירת מטכ"ל ב־1972, שבו נחטפו קצינים סורים בכירים כדי לשחרר שני טייסים ונווט שנפלו בשבי שנתיים לפני כן.

עסקאות מסוג שני הן חילופי שבויים אחרי מלחמות. חילופים כאלה התאפיינו בפערים מספריים ניכרים. שתי הדוגמאות הקיצוניות הן מלחמת ששת הימים, עם יחס של 1 ל־447, ומבצע סיני עם 1 ל־1,375. ישראל תמיד שחררה יותר מאשר קיבלה, אבל ההיגיון היה ברור. במקרה הזה לא מדובר בהחלטה ערכית, אלא בתוצאת ההצלחה של צה"ל. לקחנו בשבי הרבה יותר חיילי אויב, והכלל הוא שאחרי המלחמה משחררים את כולם, בלי קשר ליחס המספרי.

מכאן לסוג שלישי של עסקאות חילופים, בעלות פרופיל ציבורי שונה, מחירים גבוהים והשלכות מרחיקות לכת. לא פעם הן שנויות במחלוקת פוליטית וציבורית, ומפירות עקרונות מדיניוּת שממשלות קודמות עמדו עליהם.

כדי להבין את המגמה ההיסטורית ביחס לעסקאות הללו, נשוב אחורה בזמן. נפתח ב־1968, כאשר מטוס אל־על נחטף לאלג'יר על ידי ארגון "החזית העממית" של ג'ורג' חבש. ישראל ויתרה על קו אדום ראשון, שלא לשאת ולתת עם הטרור, ושחררה כ־20 מחבלים "בלי דם על הידיים". אירוע דומה התרחש בשנה שלאחר מכן, עם מטוס שנחטף על ידי אש"ף לדמשק. ישראל הגבירה את אבטחת המטוסים, וב־1976 אף שחררה חטופים במבצע אנטבה הנועז.

בתקופה זו ישראל עמדה עדיין על שני "קווים אדומים": משחררים רק מחבלים בלי דם על הידיים, והם לא משוחררים בישראל. כך היה עד לשלטון מנחם בגין. ב־1978 נחטף בלבנון חייל המילואים אברהם עמרם בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל. בגין, מגדולי המטיפים ליד קשה נגד הטרור, לא עמד בלחץ המשפחה, וב־1979 שחרר תמורתו 76 מחבלים – בהם כאלה עם דם על הידיים, שאף נשפטו למאסרי עולם.

ההתנגדות משמאל לעסקה הייתה נחרצת, ונגד הממשלה הוגשה הצעת אי־אמון. גם רבין התנגד, ויגאל אלון מתח בכנסת ביקורת:

"מצוות פדיון שבויים מקובלת על כולם… אף על פי כן, בצדק, בצדק גמור, דבקו כל ממשלות ישראל עד כה בעיקרון של אי־כניעה לניסיונות סחיטה של המחבלים. בצדק, בצדק גמור, סוכנו חיי חיילים ואזרחים כדי לשמור על עיקרון זה… בזה היה העם מלוכד כולו למרות הכאב על הנופלים ועל אף ייסוריהן של משפחות בני הערובה… הטפנו וחזרנו והטפנו לכל ממשלות העולם שאסור להיכנע לסחיטות המחבלים. גינינו את אלה שנכנעו ושיבחנו את אלה שעמדו בפני הסחיטה. שכן כניעה למחבלים פירושה אחד ויחיד: ניצחון לטרור והזמנת מעשי סחטנות טרוריסטית נוספים… לא חיסכון בדם יש בכניעה לטרור, אלא סיכון ממשי מאוד של הגברת שפיכות הדמים בעתיד".

שר הביטחון דאז עזר ויצמן תמך בעסקה, בנימוק שכך יֵדע כל חייל "כי המדינה כולה עומדת לימינו ונחלצת להגנתו", ושבמקרה הזה "פעולה צבאית הייתה חסרת אפשרות", ולכן הדילמה הייתה להפקיר את אברהם עמרם או לפדות אותו במחיר הנדרש.

הדיונים שליוו את ההחלטות הללו מעלים כמה מכנים משותפים. ראשית, פדיון שבויים הוא תמיד דילמה אמיתית. לכל צד יש נימוקים רגשיים וענייניים. שנית, מכיוון שמבַצעי העסקאות נמצאים תחת לחץ ציבורי ופוליטי, כמעט תמיד הם מסתירים מידע רלוונטי מהציבור ומהאופוזיציה. ואחרון, למרבה האירוניה, לא אחת קרה שנציגי הציבור שביקרו את הממשלה שחתמה על העסקה והשמיעו טיעונים כבדי משקל, שחררו בתורם המוני מחבלים תוך נזק אסטרטגי ניכר.

נשוב להיסטוריה. הסכר נפרץ כאמור אצל בגין, וכפי שקורה כשנורמות קורסות, הזרזיף הפך לשיטפון. ב־1982 נשבו בלבנון שמונה חיילי נח"ל, בנסיבות לא מחמיאות. ב־1983 שוחררו שישה מהם, שהוחזקו על ידי הפת"ח, בעסקה תקדימית. 4,700 מחבלים שהוחזקו במחנה אנצאר שוחררו – רבים מהם היו חלק משמעותי מהתשתית שנגדה נלחמנו בלבנון – ובנוסף שוחררו וגורשו עוד כמעט מאה אסירים ביטחוניים, חלקם עם דם על הידיים. זה היה הישג עצום לפת"ח, שקיבל חיזוק משמעותי תוך כדי המלחמה.

בסוף אוגוסט הפתיע בגין בהודעת פרישה, ועל העסקה חתמו יצחק שמיר כראש ממשלה ושר הביטחון משה ארנס. בשנה שלאחר מכן הם השיגו עסקה טובה יותר מול הסורים: שישה ישראלים וחמש גופות חיילים, תמורת 291 חיילים סורים שבויים, 73 גופות חיילים סורים, ו־21 אסירים. ממילא העסקה הזו השתייכה יותר להגדרה של חילופי שבויים, ולכן הייתה פחות שנויה במחלוקת.

האירוע הדרמטי ביותר עד אז התרחש ב־1985, תחת ממשלת אחדות לאומית, עם פרס כראש ממשלה ורבין כשר ביטחון: "עסקת ג'יבריל". שני החיילים שנותרו בשבי מתקרית הנח"ל, ועוד חייל שנשבה בקרב סולטן־יעקוב, שוחררו תמורת 1,150 מחבלים, בהם אחמד יאסין וג'יבריל רג'וב, ומבצעי פיגועים רצחניים.

נציין ארבע נקודות חשובות ביחס לעסקת ג'יבריל. ראשית, השמאל שהתנגד ב־1979, תמך הפעם בעסקה (למעט יצחק נבון). שנית, העסקה החייתה את תשתית הטרור בדרום לבנון ובתוניס. שלישית, לא רק ששוחררו מחבלים בולטים, אלא קו אדום נוסף קרס: מאות שוחררו לעזה וליו"ש. ואחרונה, אנשי ביטחון רבים משוכנעים שהעסקה הייתה סיבה מרכזית לפריצת האינתיפאדה הראשונה ב־1987. כלומר, לעסקה היו השלכות אסטרטגיות.

נדלג כעת על כמה מאורעות פחות חשובים, כמו חטיפת מטוס TWA חודש אחרי עסקת ג'יבריל ושחרור 700 מחבלים שיעים – עסקה שקיומה הוכחש על ידי הממשלה, וחטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן ב־1994. נקודת הציון הבאה היא הבריחה מלבנון במאי 2000, תחת ממשלת אהוד ברק. בעקבותיה נשא נסראללה את נאום קורי העכביש, והתרחשו שני אירועים דרמטיים: בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה (תוצאה מובהקת של אותה "נסיגה"), ובאוקטובר 2000 ביצע חיזבאללה פיגוע בגבול וחטף שלושה חיילים, שבדיעבד התברר שנהרגו: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. בנוסף נחטף אלחנן טננבוים.

ב־2004 הוחזרו טננבוים וגופות החיילים תמורת 60 גופות מחבלים, 401 אסירים פלסטינים, ועוד 29 לא פלסטינים. בין המשוחררים גם מוסטפא דיראני ושייח' עבד אל־כרים עובייד, שהוחזקו כדי להשיג מידע על רון ארד, וארבעה מחבלים לבנונים שהרגו חיילי צה"ל. הם התקבלו בטקסי ראווה, ונסראללה הוסיף איום: "ישראל עוד תצטער על כך שלא שיחררה היום את סמיר קונטאר" (הרוצח הנתעב של משפחת הרן בנהריה, ב־1979).

אם כן, בתחילת שנות האלפיים חזרו החטיפות להיות נשק אסטרטגי מובהק של ארגוני הטרור, כולל מבצע מתוכנן ומושקע של פיגוע וחטיפה משטח ישראל לשטח האויב. המוכנות של ישראל לשלם מחירים גבוהים על שחרור חטופים, כולל הרוגים, וקריסת כל הקווים האדומים, הפכה אותן למשתלמות. ואומנם, ב־25 ביוני 2006 נחטף לעזה גלעד שליט מאזור כרם־שלום, וב־12 ביולי 2006 ביצע חיזבאללה פיגוע דומה לזה שביצע בשנת 2000, וחטף ללבנון את גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר.

גם שני אירועי החטיפה הללו הפכו לאסטרטגיים. נתחיל בחיזבאללה, שאירוע החטיפה שלו התפתח למלחמת לבנון השנייה. חיזבאללה ספג מהלומה שלא ציפה לה, וייתכן שמשום כך עסקאות חילופי השבויים שאחריה היו סבירות יותר. ביולי 2008, תמורת גופות רגב וגולדווסר, שוחרר סמיר קונטאר עם עוד 4 אנשי חיזבאללה, 5 פלסטינים, וקרוב ל־200 גופות מחבלים. קונטאר, ששב כמובן לטרור, היה סמל מבחינת נסראללה ושחרורו שנוי במחלוקת, אבל כעסקה הפרמטרים הללו סבירים יותר מעסקאות אחרות.

מול חמאס וגלעד שליט בעזה הסיפור היה שונה בתכלית. ב־2011 החליט ראש הממשלה נתניהו, שביקר לפני כן בתוקף עסקאות שחרור מחבלים, לשחרר את שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים, 280 מהם מפגעים ורוצחים, ובהם כידוע גם יחיא סינוואר. ח'אלד משעל ואיסמעיל הנייה התגאו בהישג והבטיחו חטיפות נוספות "כל עוד יש אסירים פלסטינים".

כצפוי, רבים מהאסירים ששוחררו שבו לפעילות טרור, ועוד לפני 7 באוקטובר חלקם היו קשורים לרצח ישראלים. האירוע הקשה ביותר היה החטיפה והרצח בגוש עציון של שלושת הנערים, יעקב נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח, שיזם וניהל מחמוד קוואסמה, משוחרר העסקה. החטיפה התגלגלה למבצע צוק איתן, שבו נחשפה רשת של מנהרות חוצות גדר, שבין השאר נועדה לפיגועי חטיפה במתווה דומה לחטיפת שליט. כל זה עוד לפני מתקפת 7 באוקטובר, שכללה מתווה חטיפות שעליו אנו משלמים עד היום.

נסכם. המשוואה הזו אולי קשה לעיכול, אבל ההיסטוריה ברורה מאוד: ככל שישראל מתייחסת לחטיפות כאירוע אסטרטגי, ככל שהיא מוכנה לשלם מחירים יותר גבוהים, ככל שהיא מבטלת כל קו אדום – כך אויבינו רואים בחטיפות נשק אסטרטגי יותר, ומגבירים את המאמצים לחטוף.

ישראל יצרה מערכת תמריצים לטרור, שבשיאה חטיפת ישראלים היא פעולת הטרור המתגמלת ביותר. את האמת הזו אמרו פעם בבירור ובאומץ מנהיגים לאומיים בשמאל ובימין: כניעה לטרור החטיפות תוביל רק ליותר הרוגים ויותר חטופים. האינטואיציה הזו מבוססת – את ההסלמה הזו חווינו על בשרנו. במונחי מדיניות זו טענה פשוטה ומוכחת; הצרה היא שבמונחים ציבוריים נראה שקשה לשמר אותה לאורך זמן, לפחות במדינת היהודים.

מכיוון שכל הקווים האדומים קרסו, גם הדרישות מאיתנו עלו בהתאם. אם בעבר הדרישה הייתה שתמורת חטופים ישוחררו מחבלים בכמות ובאיכות שתהיה להן משמעות אסטרטגית, היום הדרישה היא שישראל תוותר על היעדים האסטרטגיים של המלחמה בעזה. חטופים תמורת כניעה, זו העסקה. זה כבר לא קו אדום, זה קו שאין ממנו חזרה.

צריך לעשות כל מאמץ להשבת החטופים, וכך היה מוסכם תמיד על כולם. אבל יש הבדל בין "לעשות כל מאמץ" ובין "לשלם כל מחיר". את ההבדל הזה הבינו ממשלות ישראל היטב – עד שהסכר נפרץ, ומה שהתחיל בטפטוף של מחבלים משוחררים, נגמר בשטף של דם בעוטף עזה. כמו במקרי הבריחות והנסיגות, האזהרות נגד העסקאות השנויות במחלוקת התממשו; הן אכן גרמו לעוד הרוגים וחטופים רבים. זו המציאות, ולכן את התהליך הזה חייבים לעצור.

The United States and Iraq have reached a preliminary agreement for the full withdrawal of US-led coalition forces from Iraq by the end of 2026, Reuters reported on Friday, amid continued attacks by Iran-backed militants against American troops.

This withdrawal would mark a significant shift in Washington's military posture, though US officials acknowledge that their presence in Iraq serves not only to counter the Islamic State but also to monitor Iranian influence in the region.

The phased exit is seen as politically beneficial for Iraqi Prime Minister Mohammed Shia al-Sudani, as it aligns with Iraq's balancing act between the US and Iran while addressing ongoing instability. However, it might also signal a victory for Iran and its proxies in the Arab country which have long been pushing for the full withdrawal of US and coalition forces from both Iraq and Syria.

Archive

Palestinian Authority President Mahmoud Abbas Prays For The Soul Of 'Martyr' Ismail Haniyeh In Turkish Parliament Speech, Adds: We Are Implementing Shari'a Law – Victory Or Martyrdom; America Is The Plague And The Plague Is America; The Palestinian Leader

archived

YouTube

While Queers For Palestine has been compared Chickens For KFC world-wide, what does Muhammad himself have to say? Listen in to this EXPLOSIVE new interview with GAYvid and GayP in Muhammad's Boom Boom Room!

Many Iranians perceive Israel as a potential ally in their struggle against Islamic oppression.